מבחן מתחיל לפעמים עוד לפני שכותבים תשובה. הדפים מגיעים, הכיסאות זזים, ומישהו לידנו כבר מתחיל לכתוב. תלמיד שעוד לא מצא דרך לגשת לשאלה הראשונה עשוי להרגיש שהוא כבר מאחור. הלחץ נובע בחלקו מהמשימה עצמה, ובחלקו מהמשמעות שאנחנו נותנים למה שקורה סביבנו.
בפרק הזה של Fundamatics Teaching Ideas גיל שר ניגש לרגע הזה דרך התנסות קטנה. הוא מבקש מהצופים לספור סדרה של קליקים באצבעות. ההנחיה פשוטה ונותנת לקשב משימה ברורה. במשך כמה שניות צריך לעקוב אחרי תנועות האצבעות ולהגיע למספר.
ואז הוא משנה את השאלה. מה קרה לנשימה בזמן שניסיתם לספור? התשובה לתרגיל הספירה נעשית פחות מעניינת מהחוויה של ביצועו. ייתכן שלומד אחד הבחין בשינוי בנשימה, אחר אינו בטוח, ואחר לא הבחין בשום דבר. התגובות השונות האלה יכולות לפתוח שיחה. התרגיל מזמין התבוננות; הוא אינו מוכיח שכולם מגיבים באותו אופן.
לשינוי הזה יש משמעות בהוראה. לעיתים אנחנו מבקשים מתלמידים להתרכז, בלי לתת להם הרבה מילים לתאר את חוויית הריכוז. פעילות משותפת מציעה משהו מוחשי שאפשר לדבר עליו. מה משך את תשומת הלב? מה נשאר מחוץ למודעות? האם המאמץ לעמוד בקצב הרגיש אחרת מצפייה בלבד? אפשר לחשוב על השאלות האלה בלי להידרש לתת תשובה נכונה על עצמנו.
גיל מחבר את ההתנסות לתחילתו של מבחן. הוא מציע להניח את העט על השולחן ולקחת רגע קצר לנשימה לפני שמתחילים. הערך החינוכי הוא באפשרות לבחור פעולה באופן מודע דווקא ברגע שעלול להרגיש מואץ. במקום עוד הנחיה להתאמץ יותר, יש כאן פעולה שהתלמיד יכול לבחון מתוך החוויה שלו.
אפשר להתייחס לנשימה כאל מרכיב מעשי אחד בוויסות עצמי. כאן ההצעה היא הזמנה לעצור לרגע ולשים לב לפני שחוזרים למשימה. זו אינה הבטחה לריכוז, טיפול בחרדה או הבטחה לציונים טובים יותר. גם התרגיל בכיתה אינו מוכיח מנגנון מסוים במוח. הערך שלו כאן הוא בהתנסות: לשים לב, לחשוב על מה שקרה ולבחון דרך תגובה אפשרית.
מבחינת המורה, השיחה יכולה להישאר קטנה וממוקדת. נותנים לתלמידים להשלים את המשימה, שואלים מה הבחינו ומשאירים מקום לחוויות שונות. המטרה אינה לקבוע דרך אחת שבה צריך להרגיש לפני מבחן, אלא לעזור ללומדים לזהות שגם האופן שבו הם מתחילים הוא דבר שאפשר לשים לב אליו.
לצפייה בהקלטה של גיל באנגלית: https://www.youtube.com/watch?v=dH1RGtQ4dNw